נעים להכיר

בגיל שמונה, אחרי שיחה בין ההורים שלי, קיבלתי שלוש החלטות:
שאתנתק רגשית עד שאהיה במקום אחר,
שאהיה חלק משמעותי בפרנסת המשפחה שלי,
ושאגדל את הילדים שלי אחרת, במקום אחר.

וכך היה. התנתקתי. הפכתי לאישה חזקה, מובילה, מפרנסת.
הכרתי את גל, הקמנו בית, הבאנו ילדים לעולם.
אבל עם הלידות, הרגש חזר בעוצמה. בלי הכנה מוקדמת.
החרדה צפה. התשישות הפכה קבועה.
והאישה שהייתה פעם מנהלת חזקה, מצאה את עצמה לא מצליחה לתפקד.

שנים של תקיעות, כעס, בושה ואשמה.
ידעתי שאני יכולה הרבה יותר, אבל לא הצלחתי לזוז.

ואז, באזכרה של אבא שלי, חזרתי לשכונה שבה גדלתי.
צילמתי את הילדים שלי, ופתאום, מתוך תמונה אחת, הילדה שהייתי חזרה אליי.
נזכרתי, שהיא הצליחה.
שהיא יצרה לעצמה מציאות אחרת, גם כשאף אחד לא האמין בה.
ושאם היא הצליחה, אני, עם כל מה שצברתי מאז, יכולה הרבה יותר.

משהו בתוכי נפתח.
החזרה לנוף הילדות, החזירה לי מפתח.
מפתח לפגוש את האני האחרת שלי.
האישה שנועדתי להיות, אבל כל השנים נשארה בכוננות.

​מאותו רגע, המסע התחיל מחדש.
היום אני מונחת במקומי.
מחזיקה את המרחב שאני בעצמי הייתי זקוקה לו.
מרחב שבו נשים מרפאות את הילדה שהן היו,
משחררות את הכאב שהועבר מדור לדור,
ובונות חיים של חופש, אהבה, שפע ובריאות.